קבעתי עם יונתן לדבר על יחסינו לאן.

נכנסתי לבית הקפה הקבוע שלנו, בא לי להקיא על כולם פה. ראיתי אותו, לחוץ, בוהה בכוס בירה.

התיישבתי לצידו, שתקנו.

"אני אוהב אותך". אמר מבלי להסתכל עליי.

"אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב אבוקדו". לקחתי את כוס הבירה שלו.

"אני באמת אוהב אבוקדו" הפנה את מבטו אלי. "את לא עוזבת אותי. כל פעם שלב נשבר מלאך מת. אני שונא מלאכים. שימותו, כלבים". הדליק סיגריה וסובב את ראשו בחזרה, נמנע מלפגוש את עיניי.

"אתה מוכן להסתכל לי על החזה כשאתה מדבר אליי?" ניסיתי להקליל את העניינים.

יונתן סירב לסובב את מבטו, שהפך לכועס. גבותיו התחפרו עמוק בתוך מצחו.

"אוי, נו מה? מה?" התעצבנתי. "אתה האידיוט שאוכל מרק עם מזלג וצועק על המזלג שהוא כף לא טובה. עזוב אותי, אני מזלג. זה מי שאני וזהו זה. לך תמצא לך כף. אני מזלג".

"אנחנו מגיל שמונה עשרה ביחד, יעלי, את לא יכולה לעזוב אותי". קולו נשבר. "את לא עוזבת אותי, את לא עוזבת אותי, את לא עוזבת אותי". לחש לעצמו ואז הביט ישירות  לתוך עיניי "את לא עוזבת אותי. את לא".

"אני כן. הנה". פרקתי לסת גמלית וגמעתי את כל הבירה. יונתן הביט בי בהערצה.

 

"הלב שלי עמוק בתחת, אבל שיזדיין. אני אשתנה בשבילך, מה את רוצה?"

"אני רוצה גבר מכה".

"כן?"

"כן, אני אוהבת טיולים לאורך החוף וליפול במדרגות. מה נעשה?" לא ששינה לי. בא לי ללכת. מעניין אם הוא ישלם על הבירה.

"לא יודע. יש לך טיפ בשבילי?"

"תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה נדרס".

"תסתכלי בקנקן לפני שדוחפת אותו לתחת".

"אני לא באמת רוצה שתידרס". חיבקתי את ידו ושתקנו.

"אני באמת רוצה שתדחפי קנקן לתחת".

 

"אני רעבה. נזמין משהו לאכל?" כל הפרידה הזאת הרעיבה אותי.

"משהו בלי אבוקדו. אני שונא אבוקדו".

"חבל, זה נורא בריא". אני באמת רעבה, לא בא לי בייגלה. מעניין אם הוא ישלם. בא לי גם עוד בירה.

יונתן עיין בתפריט, אם הוא מזמין אדממה אני בוכה. עיניו שוטטו אבודות בין שורות היצע המזון ואז הוא התחיל לבכות. שיט. הוא שם את ראשו את כתפי, ליטפתי את שיערות ראשו הדלילות, כנראה בגללי, והדלקתי סיגריה.

 

"את זוכרת יעלי, שנפגשנו לפני עשר שנים בפארק, והיית בשמלה לבנה. ישבת ברגליים מעט פשוקות וקלטתי שיש לך מתחת תחתונים סקסיים פתוחים. רצית שאסתכל. חייכת אליי, ואחרי סקס מטורף דיברנו כאילו אין עוד אורגניזם אחר בעולם. את אוהבת אותי, אין לך לאן לברוח".

"יש לי לאן לברוח". חשבתי על הדירה ששכרתי מבעוד מועד.

"יהיו לנו שני ילדים". חייך בעצב. "ציפי ובוז'י הבן וצ'יקו ודיקו הבת. ואז נעבור לוילה של סבא שלי בקיסריה. חצר, עליית גג".

"עליית גג? מה אני, אנה פרנק? יומני היקר, שלום, יש נאצים, צפוף פה, יש לי קקי מלא זמן?"

"יהיה לך קקי כל הזמן. מבטיח. לא חייבים קיסריה, נמצא לנו בית פשוט מפורמייקה. ונלך לאיקאה ונריב שם".

"ואז תוריד את המכנסיים ותשתין על כל ארונות המטבח ואני אגיד לך 'כל הכבוד, מאד בוגר'".

"פעם היית אוהבת שאני עושה את זה".

"אני כבר לא אוהבת". קמתי ללכת. סנדוויץ' אבוקדו כבר לא יהיה פה. נעמדתי מולו.

"אני בחיים לא אשכח אותך, יוחנן". יצאתי החוצה עם חופן בייגלה.

 

נכנסתי לבית שלנו. שלו. דירת גג מרווחת עם אי במטבח, מיזוג מרכזי, וטיימר בדוד. בין כל רהיטי הרוקוקו ווילונות התחרה המרקדים בבריזה המשגעת שהגיעה מהים דרך החלונות הבלגיים, הייתה מזוודה אחת עלובה עם תכולה עלובה עוד יותר; רק מה שבאמת היה שלי, בגדים וכמה קרמים שקניתי בעצמי, שני ויברטורים וטבעת אירוסין מזהב לבן, שני קראט יהלומים בעיצוב אישי וייחודי לי של  'סימה קדמון', יש רק אחד כזה. הסתכלתי סביב, מבט אחרון בבית. איך הייתי מאוהבת בו ואיך הוא היה מחבק אותי על הספה מעץ אלון, גם בלגי, ואז לוקח אותי לנדנדת הסקס שהביא לי בהפתעה מחנות לאביזרי-מין, והיינו מתנים אהבה אירופאית-קינקית, ולאחר שהיינו גומרים באקסטזה הוא היה מגיש לי ניירות טישו של 'קלינקס' עם נגיעות אלוורה, ואיך הוא היה מחבק אותי כשנרדם וסובל אותי כשמתעורר, ובבוקר היינו מתפנים בתורות באסלה שעל יד הבידה והמגבונים הלחים והפילינג. ואיך הוא עמל שם באי במטבח עם חיפוי שיש של 'קאררה' ובישל לי ארוחת בוקר קונטיננטלית בקלחת קרמית ואז לקחתי את הטוסטר, דחפתי למזוודה העלובה וטרקתי את כל הזיכרונות מאחורי. אני חופשיה.

 

"את אישה קרה" נשמע קול מהבית. נכנסתי בחזרה. מי זה?

"חתיכת זונה אגואיסטית, חיית על חשבוננו ועכשיו את עוזבת". בער תנור הספירלה של 'פיליפס' עם שלושה גופי חימום קדמיים וגוף חימום עליון מקוורץ, שלוש רמות חימום, 2400 וואט.

"כן, פיליפס, סוף סוף אני זונה אגואיסטית. אחת עשרה שנים שחייתי רק בשבילו". זעמתי על התנור.

"בשבילו? מי שילם לך על הפילאטיס מכשירים, מוצרי סקס  וטיפולי היופי? ככה את זורקת הכל לפח?"

"זרקתי לפח כי הוא רצה שאשאר בבית ואדאג לו ואאונן עליו כל היום".

"הוא נתן לך כל מה שאת רוצה".

"אני נתתי לו הכל". כיביתי את התנור ופסעתי בשנית לכיוון היציאה.

"את תחזרי על שבע!" צעק מאחורי בשארית סליליו וצחק עד שעומעם.

 

ירדתי ממונית השירות. המזוודה שלי קירטעה על המדרכה השבורה, עליה נגררו פסיעות נעליים קרועות של עובדים זרים, פסיעות יחפות של הומלסים ועינטוזי שוקיים עם שרירי תאומים מפותחים בנעלי עקב במידה ארבעים וחמש, וביניהם, פסיעות קלילות שלי. הגעתי לבניין עם מחלת עור, ספוטים מאירים של פסוריאזיס, צינורות ברזל חלודים מזמרים חילחולים ותריסים שחייכו אליי עם שיניים שבורות כמו של זוג ההומלסים שגר בכניסה בבניין השכן. בירכתי אותם לשלום ועליתי במדרגות.

 

מזרק וקונדום משומש התכרבלו תחת גופת עכברוש. אהבתי את הריח. פתחתי את הדלת בקומה השנייה לדירת חצי חדר עם גלריה ורהיטים ישנים, לא שלי. שום מחוייבות, שום בעלות. הנחתי את הטוסטר במקומו החדש, בולט בזרותו האירופאית בין המקרר הזקן והרועש והכירה המתפקדת חלקית. הדלקתי את הדוד.

 

"ברוכה הבאה" אורו האדום של הדוד האיר את כל החדר "זה ייקח לי איזה חצי שעה אם לא אכפת לך להסתובב בתחתונים מסריחים עד אז".

"אני אחכה". הרחתי את שחי ימין. תמיד הזעתי יותר בשחי הימני מבשמאלי.

 

לאחר המתנה של עשרים דקות החלפתי תחתונים אחרי מקלחת פושרת והשתחלתי לחולצת פלאנל ענקית של סנופי. הרחתי את השחי, שניהם, אני נקייה, הרגשתי נעים.

"מה, רווקה ?" האיר הדוד. שכחתי לכבות אותו.

"אטרקטיבית".

"בת שלושים פלוס?"

"עשרים ושמונה".

"נראית יותר. בגיל, לא באטרקטיביות".

"מה שתגיד, לא אכפת לי. טוב לי".

"חכי".

כיביתי את הדוד והאור האדום התחלף בשחור מרגיע.